הכי אחי

 

בגיל 16 וחצי התאהבתי בגדול . הוא היה יפיפה, טוב מזג , ותמיד שמח לקראתי. האמת שזו הייתה הפתעה נעימה. לא דמיינתי שזה עוד יקרה לי , בגילי המופלג. אח קטן! השקעתי בו את מיטב זמני הפנוי. הייתי מתבגרת עם לו"ז צפוף. לימודים במגמת צילום, בגרויות, רשגד"ית בצופים ובהמשך גם חבר, ושירות צבאי. אבל תמיד מצאתי זמן לקחת את אורצ'יק הקטן לבורגראנץ' לזמן איכות… בילוי טיפוסי של שנות ה 90'… השנים חלפו והאחים הקטנים (זכיתי להיות שוב אחות גדולה גם בגיל 18 וחצי כשדורון נולדה) מלווים עכשיו את הילדים שלי בהתבגרותם והם חלק חשוב מחייהם. עיקר הגעגועים של ילדי הם למשפחה המורחבת ולזמן הבילוי יחד.

אי שם בשנות התשעים…

כמה ימים אחרי שהתמקמנו בבית בקופנגן, הזכיר לי הפייסוש תמונה בה אור נושא על כתפיו האימתניות את תום ורוני. הענק וגנו, או אורקולס… כמו שהוא מכונה במשפחה . מיד שיתפתי אותו בתמונה, והתגובה לא אחרה לבוא "אוקי שכנעתם אותי, אני מגיע". תפסנו את הכדור שנזרק אלינו בשתי הידיים, וגל מצא לו כרטיסי טיסה אטרקטיביים.  עכשיו רק נותר לחכות …..  ביקור רביעי בטיול!  איזו אטרקציה, התרגשות, אושר ותענוג! הפעם בגרסאת רילקס. יש בית, רכב, מטבח. הלוקיישן הוא נופש, בלי מחוייבות לרוץ מאתר לאתר.  בטן גב כמו שצריך.

הטריגר… ותודה לפייסבוק על איחוד משפחות

את החודש בין קניית הכרטיס לתאריך ההגעה של אור, העברנו בחרישת החופים באי ובסימונם לקראת בואו. כנ"ל לגבי המסעדות ומקורות המזון. וכך כשאור נחת היינו יעילים ומתוזמנים היטב… קבלת פנים נוסח הוואי חיכתה לו בירידה מהמעבורת (א- לה "ספינת אהבה"), לא לפני שעברנו בסופר ומילאנו את הבגאז' בשלל מטעמים. אור ירד מהמעבורת בבגדים לא מזוהים: ג'ינס ונעלי הרים… מה זה?! פריקה של המזוודה והאוכל בבית, והעברנו אותו למדי האי : בגד ים, כפכפים. הספקנו לתפוס את השקיעה בחוף הזן, וערכנו לו הטבלה במים החמימים. זהו, עכשיו הוא קופנגני, בן המקום. באותה הזדמנות גם "זכיתי" בחווית דריכה על קיפוד ים, צריבה מטורפת באצבעות הקפיצה אותי מכאב, ומהר מאוד ראיתי את הקוצים השחורים הנעוצים בבשרי. חששתי שהכאב לא ירפה לאורך זמן, אבל כעבור כמה דקות הוא חלף לחלוטין. אולי גם זה קשור לבואו של אור. סיימנו את הערב במסעדה הפרסית האהובה עלינו , והלכנו לישון. אור קיבל את הסלון הענק לפרטיותו.  ארגנו לו מזרן מהריזורט, חדר רחצה פרטי, והעיקר מזגן ושקט מאיתנו. כי בכל זאת הוא צריך להעביר פה עוד 6 ימים.

ההכנות בעיצומן

על רקע ספינת המעפילים שמביאה את הדוד מהגולה הדוויה

דורך על אדמת הקודש

הוטבל לחיים חדשים

עכשיו רק נותר להנות יחד. להצטרף למשפחה עם ילדים צעירים לנופש זה לא מובן מאליו, ורק אנשים עם הרבה סבלנות יכולים לעשות את זה… אנחנו השתדלנו להיות נורמאליים ככל הניתן, לא תמיד הצלחנו. אבל אין ספק שסיפקנו חוויה… אז מה היה לנו? חופים, שנירקולים, צלילות, חשיפה לאוכל התאילנדי, בישול בייתי, שפע אייס לאטה ב 35 באט מהסבן אילבן, שעות על המרפסת עם הבריזה הנעימה, מונדיאל, משחקי קופסא, מיניגולף, אופנוע ים, רחפן אחד, והרבה מוסיקה טובה. בניגוד לילדינו, לאור חינוך מוזיקאלי איכותי. האייפון שלו שורץ הפתעות משנות התשעים, והילדים הוכו בשוק כששמעו את מאור כהן שר על "השכיין שלא ישיין", וביקשו להצטרף להופעה הבאה של "היהודים".

כתבתי בעבר שעוד אחת ממתנות הטיול זה הביקורים שקיבלנו. דווקא כשאנחנו רחוקים פתאום יש זמן משמעותי עם האנשים היקרים שטרחו לבוא. ולמרות שאנו משפחה מורחבת שנפגשת לא מעט, ואפילו יוצאים לנופשים קצרים יחד, עדיין ההזדמנות של מפגש איכותי וארוך כמו שקיבלנו כאן , לא קרה עד היום בגבולות הארץ. מתי ביליתם לאחרונה עם האח/האחות שלכם ימים שלמים? מתי הם בילו עם ילדכם שעות ארוכות כמעט בבלעדיות? מאמינה שזו הייתה הזדמנות נדירה של כמעט פעם בחיים שילדי זכו לכל כך הרבה ימי דוד טהורים.

הנוכחות של אור הייתה אטרקציה שהכניסה עניין לחיי האי שמתנהלים בעצלתיים. אחרי יותר מחודש הרגשות כבר כהים למראות היפים של האי, ומישהו שמתרגש לידך גורם גם לך להתרגש שוב. להבין כמה אנחנו ברי מזל שיש לנו זמן לספוג לתוכנו את היופי הזה, והשלווה היום יומית שהתברכנו בה בחיים כאן .

בבריכה

חוף האדרין

הדוד מגשים לילדים חלום

פעילות רחפנים

 

התמכרות למשחקי קופסה

וסתם זלילות

הבנים יצאו ליום צלילות

הענק וגנו

שיחות פילוסופיות על מנגו

הרווחנו משלוח של עוגיות יהודית מהארץ

הפרידה מאור עברה על מי מנוחות. אולי בגלל התחושה שעוד מעט ממש נפגשים לארוחת שישי בכפר סבא עם כל האחים/דודים. אולי כי יש כבר כרטיסי חזרה, אולי כי המלדיבים מלהיטים את הסקרנות והדימיון  שלנו (ציטוט של גיא שמסכם את התחושות בנושא: "בא לי לעשות קקי במלדיבים"), ואולי גם כי כבר התקשחנו קצת. ובכל זאת גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלו אני מתרגשת ודומעת. על מה בעצם? אולי על הסוף של הטיול? אולי על ההתחלה החדשה בארץ? או אולי  על כל הפרידות בחיי שלא התעכבתי עליהן.

שוב פרידה….

בתקופה הזו הסתיימו שעורי האקרויוגה שלי ושל רוני. קרלוס ולנקה, זוג המדריכים, ממשיכים הלאה במסעם. רוני ואני השתפרנו פלאים בתקופה הזו. אחרי שבקושי הצלחנו לעשות את תנוחת ה"אוירון" הבסיסית, הצלחנו את גלגולי ה"כוכב" המורכבים. אבל שתינו נהננו בעיקר לעופף על רגליו של קרלוס, שנתן לנו הוראות במבטא ספרדי מגניב , וגרם לנו להפעיל כל שריר עלום בגוף (כל פוזיציה דורשת 100 אחוז אחזקה של השרירים) ולהגיע להיפוכים שגרמו לי לאבד כל אוריאנטציה ("ווהר אי פוט דה לג נאו??!?!?" "אוי אוי , אי אם פולינג!!!" –  תגובות  טיפוסיות שלי בעודי עם הפרצוף הפוך  רק קצת מעל לריצפה).

תום ממשיך עם שיעורי המואי תאי. עבר לאימוני בוקר שם לצערו אין כמעט מתאמנים. אבל יש שני מאמנים משועממים שלא נותנים לו לנוח רגע אחד. חוץ מלדרוש ממנו דברים שרק ילד בן 11 יכול לעשות, תום גם מקבל פינוק של מתאגרפים אלופים. אחרי כל סשן , המאמן מרטיב את פניו של תום במטלית ספוגה מיים, מטפטף לו על הראש ועושה לו מסאז' קל. בסוף האימון הוא מגלגל לתום את התחבושות ידים. רוקי 4.

גל מנסה נואשות להתמיד עם הקייט. לתנאי השטח הקשים של רוחות לא סדירות ובעיות של שפל קטלני במהלך היום, מתווסף הגורם האנושי. הוא נפצע ברגל וביד (ספורט אתגרי), דבר שדורש זמני החלמה באזור יבש. וזה לפני שתי דלקות אוזניים שגם מנעו ממנו לצלול ולהרטיב את האוזן. הילד הכי חולני בטיול.

מתמיד במואי תאי

נפרדות מקרלוס

עיניינים שבשיגרה

לפנינו עשרה ימים אחרונים באי. האופציה ליפול לאוירת "אס"ק" (למי ששכח מימיו הצבאיים: אוירת סוף קורס) מפתה, אך דווקא החלטנו לאתגר ולמצות את הימים האחרונים. פעילות חברתית, עוד אימונים, לימודים ומיצוי כל רגע. הטורים מתחילים לעלות ובקרוב נחזור להיות אקטיבים מתמיד עד לסוף המסע שלנו. לרשעים, כידוע, אין מנוחה.