שחר של יום חדש
השמש עלתה בדיוק כשעשינו בורדינג על הטיסה מעמאן לארץ. תכיף נמריא ואחרי 45 דקות ננחת בנתב"ג. זו הטיסה האחרונה בשרשרת הטיסות שהובילו אותנו לסיום המסע.
מסרילנקה לבנגקוק, המתנה של 4 שעות בשדה, וטיסת לילה מבנגקוק לעמאן. אנחנו כבר באויר ואלו ממש הדקות האחרונות שלנו. הילדים באטרף, רבים מי ידרוך ראשון על אדמת ארץ הקודש. רוני מרגישה בחלום. לא מאמינה שעברה שנה, שעוד רגע היא חוזרת לחייק השגרה. שנה. לנו זה עבר כל כך מהר, לילדים זה נצח. במסע הזה אנחנו הגשמנו חלום פרוע, לילדים זו הייתה מציאות חייהם.
אנחנו דבוקים לחלונות, תוך דקות ספורות אנחנו מעל לים המלח, ומזהים כבר ישובים בארץ. למרות כל העיכובים, הטיסה מקדימה ב 10 דקות, ואנחנו נפלטים אחרונים מהמטוס לשרוול בזריזות. עוד לא הספקנו לנשום את אויר הקודש, וכבר מתקבלים בחיבוקים ונשיקות של אחי וגיסתי עובדי הרשות, שקיבלו אותנו ביציאה מהשרוול. ההתרגשות רבה ומעלה הילוך. דרכונים ואיסוף תיקים, ואנחנו נולדים החוצה בשער האחרון אל המציאות החדשה-ישנה של חיינו. כמו שתינוק בר מזל מתקבל לעולם בחיבוק עוטף ומרגיע, כך גם אנחנו ברי מזל, מתקבלים בחום ואהבה. מחכים לנו ההורים שלי, אחים, אחות, גיסה וגיס (לעתיד) ותינוקי חמוד אחד שנולד בזמן שלא היינו, והנה הוא כבר בן שנה – איתמר האחיין החדש שלי. שלטים ובלונים כמייטב המסורת, עוגיות וקפה, ויאללה על הרכבים לכפר סבא, שם ממתינה לנו ארוחת בוקר וסיר של מרק עוף שיהודית תיקתקה על הבוקר.
הילדים מרוגשים ותזזיתיים על אף שישנו 4 שעות. גל ואני נמנמנו שעתיים במטוס, אך האדרנלין גועש בדם. ניסיון כושל לנוח קצת, ואנחנו ממשיכים במסע חזרה. הילדים יישארו בכפר סבא לחמשת הימים הקרובים. אנחנו ניסע לחיפה לארגן את הבית ולהתחיל את דרכנו במקומות העבודה.
סוף סוף במסע הזה אנחנו עולים על רכבת…. רכבת ישראל לוקחת אותנו לחיפה . בבנימינה אנחנו עושים חילוף רכבות, ובזמן ההמתנה אני רואה ברציף ממול דמות שמזכירה לי את אהרון, אבא של גל שנפטר לפני פחות משנה. אני המומה מהדמיון ומפנה את תשומת ליבו של גל. גל מסכים איתי, הוא דומה לו כל כך. הרכבת שנכנסת לתחנה מסתירה אותו מאתנו, וברגע חריף אחד אני מרגישה את צער הפרידה. הפרידה מאהרון , הפרידה מהמסע, הפרידה מהיחד שלנו כמשפחה. זה מעציב אותי מאוד.
ובתחנה מחכה לנו אח של גל שמיד לוקח אותנו לסבתא אסתר, אמא של גל. היה לה קשה בשנה הזו, אבל היא לא העמיסה עלינו את הקושי שלה. בשיחות השבועיות הקצרות איתה, היא איחלה לנו הנאה, וסיפרה לנו בשקט שהיא מחכה בסבלנות. וגם כשהיא פותחת את הדלת ומחבקת את הבן שלה, ואחר כך אותי, היא לא דרמטית ופשוט שמחה שחזרנו בשלום. דווקא אורנה מקבלת אותי בחיבוק מתרגש והרבה דמעות שמדביקות אותי, ואנחנו מתחבקות צוחקות ובוכות. כיף שאני יכולה קצת להשתחרר מהפוזה ה"קולית" של עצמי.
הערב כבר יורד על יומנו הראשון בארץ, ואנחנו מבלים אותו עם האחים האחיינים והגיסים של גל שבאו במיוחד לראות אותנו ולוודא שלא השתנה שום דבר… ובאמת מה השתנה? הכל נראה כאילו לא עברה שנה, כאילו היינו כאן תמיד. את הלילה נעביר אצל אחות של גל, ועל הבוקר נתחיל לקרצף ולנקות את הבית שלנו.
הדירה שלנו שהושכרה, התפנתה יומיים לפני שהגענו. היא הושכרה לגבר שגר בה לבד. הדירה הייתה במצב טוב, אבל מטונפת להחריד. פצחנו ביום ניקיון בן 8 שעות, יחד עם בחור הודי שבא לעזור. את הלילה העברנו כבר במיטה שלנו, לראשונה מזה שנה. המיטה שכל כך פחדתי לעזוב, עם כל הכריות הנעימות שלי. הינו לנו כמה מיטות מזעזעות בטיול, אבל דווקא בחודשים האחרונים לא סבלנו ממזרנים מאתגרים.
בבוקר, ובכל הבקרים שאחריו, אני מתעוררת מאוד מוקדם ועם דפיקות לב מואצות. בשבועיים הבאים אני לא מוצאת את עצמי. האופוריה וירח הדבש מסתיימים. גל נוסע לעבודה, ולי יש יום הערכות בבית הספר בו אני עובדת. זה ממש בקטנה, רק שעתיים, ואני גם שמחה לראות את כולם, שמפרגנים ומתעניינים. אבל תוך דקות ספורות אנחנו עמוק בהווה ואני מנסה להבין מי נגד מי ואיך אני משתלבת מחדש במערכת הזו.
אחה"צ אני מחליטה להצטייד בכל מה שבית מתפקד צריך. אני נוסעת לרמי לוי, וכבר במחלקת הירקות אני נשברת. צפוף, העגלות הענקיות מתנגשות זו בזו, כולם עצבניים והכל סוגר עלי. אני בורחת לקופה לפני שקניתי חצי ממש שתכננתי. המיגרנה מתחילה לדפוק בראש, ובבית אני מגלה שהשארתי את כל תיק העזרה הראשונה בכפר סבא. גל נשלח לקנות אקמול ואני מצליחה להתאושש ולקום מהספה. יום למחרת הצלחתי להשלים את המשימה ביחד עם גל, ובכל הימים הבאים אני לא מפסיקה לרכוש דברים. החל מכל הציוד לבית הספר, תלבושות אחידות, בגדים, נעלים, תחתונים ומיליון פריטים לבית. כבר אי אפשר להגיד "אין מקום" או "זה כבד מידי". עכשיו צריך המון המון דברים. תרבות "את צריכה".
הילדים בינתיים בכפר סבא , בחלק הכי טוב של המסע שלהם… סבא וסבתות עוטפים אותם באהבה, הדודים והדודות עוטפים בפינוקים, ובני הדודים תולים בהם עיניים מעריצות. הילדים שותים בצמא את כל תשומת הלב המשפחתית שכל כך התגעגעו אליה, ולא מתגעגעים אלינו בכלל למרות שאנחנו מתראים רק כעבור חמישה ימים.
אבן הדרך הבאה הייתה היום הראשון ללימודים, השמחה הגדולה של הילדים לחזור לבית הספר ולחברים הייתה מהולה בכאבי הפנטום שלי על ההתנתקות מהם ליום שלם. אני, שלא היה פוסט בבלוג בו לא קיטרתי על כמה שהילדים מתקרצצים, התרגלתי אליהם בסופו של דבר. כשהם שבו מבית הספר , התנפלתי עליהם כאילו לא התראינו שנים. תחקרתי אותם על כל דקה, ותבעתי לשמוע על כל החברים והמורים. חסרת חיים שכמותי.
כדי להוסיף לתחושת המשבר הגדולה, גל נשלח לשלושה ימים לחו"ל. בעבודה המערכת עדיין לא היתה מסודרת, ועדיין לא התבססה שגרה, ובכללי הכל הרגיש לי כאוטי. הרגשתי שאני עדיין מתקיימת ביקום מקביל, כמו אסטרונאוט שמרחף בחלל בבדידות גדולה. קרן האור בימים אלו היו הילדים. הם כנראה הבינו שאמא במשבר שטרם נראה כמותו. נדמה היה ששלושת מלאכי שרת ירדו אל הבית, והחליטו לפזר עליו נצנצים. משפטים כמו "אמא במה לעזור לך?" או "עזבי אמא, אני אעשה את זה" וכמובן "אימוש אני אוהב אותך" גרמו לי לחשוב שהגעתי לפתחו של גן עדן. כלים, כביסה והרבה רצון טוב מצד אלו שכלום לא מספיק להם בדרך כלל. אפה הייתם שנה, איפה?
ראש השנה מגיע וההכנות לשתי סעודות החג שאנו מארחים, משכיחים ממני את כאבי הלב. כולם ביחד וזה נעים מאוד. בעצם בשביל זה חזרנו, בשביל זה לא המשכנו לרילוקיישן שהוצע לנו. הילדים ממשיכים לפרוח וכולם מתפעלים מכמה גדלו ובגרו. וגם זה נעים ומעורר הרבה מחשבות על תהליכים נפשיים ורגשיים שכולנו עברנו.
את יום כיפור העברנו בבית , כשהילדים מסתובבים על אופניים ברחבי השכונה עם חברים, ואנחנו נהנינו מהרבה זמן של שקט שלו . כל כמה רגעים אני צובטת את עצמי לבדוק שאני לא חולמת, האם הגענו אל המנוחה והנחלה? האם זהו פתחו של עידן חדש?
בסוכות אנחנו יורדים עם כל המשפחה שלי לאילת. זה התחיל מהמלדיבים , שתכננתי לצלול שוב באילת, אחרי שנים של הימנעות. מפה לשם כל האחים שלי הצטרפו, ובהמשך גם בנות הזוג והסבים. חשבתי שנסיעה לאילת זה יהיה בקטנה , אחרי המסעות שלנו במזרח. מסתבר שזה עדיין מתיש לנסוע 5 שעות עם שלושה ילדים, שסך הכל התנהגו למופת (ובלי מסכים). הנופש באילת היה על טהרת הנופש התרמילאי. קיבלנו חדר בהום סטיי (בבית ההורים של גיסתי), בדיוק מסוג החדרים שישנו בהם בשנה החולפת: שתי מיטות זוגיות, מקלחת צמודה, מזגן וגישה למטבח. לא אכלנו במסעדות, והאמת שאפילו לא ביקרנו בטיילת. צפינו כל ערב בשקיעה אילתית מרשימה מהגג, אכלנו המון אוכל ביתי. ביום בילינו על החוף, ואפילו יצאנו לבילוי ללא הילדים. אני חושבת שעמדנו בתקציב של 100 דולר ליום… ותודה לסבא וסבתא שזה היה הרבה גם בזכותם.
החלק האחרון של החופשה עבר בעצלתיים. הילדים כבר רצו לחזור למסגרות ולשגרה, והאמת שגם אני. אירוע מיוחד נוסף היה מפגש המשפחות החוזרות. כ 8 משפחות שאת חלקן פגשנו במסע, ועם חלקן פיתחנו יחסים וירטואלים, נפגשו יחד במושב בלב השרון. ותום פירש :"מפגש בו כל המבוגרים יושבים מחובקים ובוכים" . אז דווקא לא בכינו, אפילו צחקנו הרבה. המפגש היווה סגירת מעגל למסע. לכל משפחה והמסע שלה, כל משפחה והמסע שלה בחזרה לחיים בארץ.
לא ציינתי את החברים שלנו שפגשנו בתקופה הזו. החל מחברים ובעיקר חברות קרובות, וכלה במכרים. הרבה ציינו שקראו את הבלוג, ועקבו אחרינו . זה היה משמח לשמוע, אבל גם קצת מביך, ובעיקר מעורר הערכה שהחיים שלנו מעניינים מישהו. יש חברים שהיינו אתם בקשר בטיול יותר ממה שאנחנו בקשר אתם כשאנחנו בארץ. ויש חברים שגם כשאנחנו בארץ ,אנחנו לא מתראים שנה ויותר.
כל יום שעבר הרגשתי שאני נוחתת ומתקרקעת. חוזרת לקצב ,אבל לאט. הרגעים הקשים הם במטלות היום יום: לחשוב על אוכל לארוחת צהרים ולסדר אותו ל 3 צלחות מנוילנות במקרר… הררי הכביסה, ההקפצות והתיאומים, לעבור על הלו"ז השבועי עם גל, הויכוחים על ההתנהלות היום יומית, לעבור את רוב היום מופרדים זה מזו. כל הדברים שהיה לנו מהם שנת חופש.
על הספה הירוקה בסלון, תשע וחצי בערב, כל החלונות פתוחים ואויר כרמלי קריר של סתיו עובר עלינו בעדינות. יש שקט כי הילדים ישנים, גל מתקתק לידי על הלפטופ שלו. מכין הרצאה על המסע, אותה יעביר בעוד כמה ימים במקום עבודתו. ברגע הזה הכל נראה רחוק כמו חלום מתוק. לדמיין שיצאנו מכאן וקיפלנו את חיינו ל 4 מוצ'ילות, נראה טירוף. לעשות את זה שוב נראה טירוף. ורק גיא לחש לי באוזן לפני כמה ימים: "אמא, נכון שהיה כיף לעשות טיול של שנה במזרח?" "אתה רוצה לחזור?" אני שואלת אותו "טיפ טיפה" הוא לוחש באוזני ומחייך.
אחרון ודי:
למי שרוצה עוד ומתגעגע למסע כמוני, פתחתי דף פייסבוק בשם "ליבי במזרח" ושם אני מפרסמת פוסטים קצרים על המסע, הפעם מזוית ראיה קצת אחרת . יהיו שם סיפורים שלא סופרו, הגיגים תובנות ותמונות.
https://www.facebook.com/libihadarbenari/?modal=admin_todo_tour
קמעוליישן - רילוקיישן מעולה בסגנון שלנו 